טל אבן – Even Better

השנה הייתה 1971. ניל יאנג מבצע הופעת יחיד אינטימית, מינימליסטית, כשהוא מצויד במיקרופון, בגיטרה ולעיתים במפוחית התלויה על מתקן.

הוא מבצע שירים חדשים, ממש בחשיפה ראשונה, שלימים הפכו לאייקוניים ולא פחות ממסמני תקופה מוזיקלית.

בכל עת בה צפיתי בו, או בקלפטון, או בדילן, מבצעים שירים ענקיים, כשגיטרה אותה הם אוחזים מלווה אותם במיומנות, אחזה בי קינאה.

כמה כיף היה, חשבתי, לו רק ידעתי לאחוז ולהפעיל את הכלי הזה. לו רק ידעתי לפרוט על גיטרה.

44 שנים אחרי אותה הופעה של יאנג, החלטתי לעשות מעשה. להצטרף וללמוד איך כפתור עובד. איך אוכל לאחוז גיטרה ולעשות אתה משהו בעצמי.

ומכפתור לנבחרת לכפתור נוסף, סיפרו לי שאופיע במועדון. מול קהל. עם הגיטרה.

אם מישהו היה מספר לי דבר שכזה לפני שנתיים, הייתי שואל מה שתה. או במה השתמש.

והנה מצאתי עצמי במופע סיום של כפתור 2.0, במייקס פלייס, יושב עם גיטרה מוגברת מול חברים משפחה ואורחים מזדמנים, ומנגן. ושר.

הנה חלום שהתגשם.

כל אחד מחבריי לקורס נתן הופעה מדהימה. מקצועית. כל אחד מהם הגשים פה חלום.

כל אחד בתורו, נתן לנו מעט מעצמו. מסגנונו המוזיקלי, מאופי הגשת הנגינה שלו. והכל בניצוחו של אהבה.

המופע הציג כמה פרגון יש בין חברי הקבוצה. סיוע והשתתפות בשירה ובליווי עם גיטרה, יצרו חיבורים מעניינים ומרגשים.  

המופע היה נקודת שיא לתקופה מרגשת.

תקופה בה למדנו לנגן. למדנו להקשיב. למדנו שכוח רצון הוא הכוח העוצמתי ביותר.

שיטה שנתנה לנו להבין שהמעבר מזחילה להליכה, משם לריצת קילומטר, ועד ריצת מרתון, זה רק עניין של אימון, התמדה, כוח רצון ואמונה עצמית. והכל קל יותר עם סביבה אוהדת ומחבקת, כפי שנוצרה בקבוצה המיוחדת הזו.